<h1>ראבי"ה סימן תתנ"ו</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ראיתי בספר המקצועות במסכת נדרים שכתב הנודר לצום בעת צרתו כל שני וחמישי ושני ולא נזכר בשעת נדרו לומר חוץ מימים טובים המאורעים בשני וחמישי (ושני) הוי לה שמחת יום טוב עשה, וכתיב [במדבר ל'] ולא יחל דברו דהוי מצות לא תעשה, הי מנייהו עדיף. כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. וגרסינן בפרק קמא דתענית יחיד שקיבל עליו שני וחמישי ושני של כל השנה ופגעו בהם ימים הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתנו תדחה גזירתנו מפני נדרו ואם גזירתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו. ועוד תנן [נדרים ט"ז ע"א] אין נשבעין לעבור על המצות. הילכך ילך לפני בית דין שבאותו מקום וילקה בפניהם על שנשבע לעבור את המצות וביטל מצות עשה והם יתירו לו כל שני וחמישי ושני שיפגעו בהם ימים טובים ויעשה שמחת יום טוב, ואם אינו עושה כן עומד באיסורו. עד כאן לשונו. ואינו נראה לי מה שדימה שבועות לנדרים, דמשנה רווחת היא [שם ע"ב] הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות, הילכך אם נשבע לעבור את המצוה אינו צריך היתר חכם לשאול על שבועתו אך לוקה משום שבועת שוא, ואם בלשון נדר נדר צריך היתר חכם ואינו לוקה, וכדתניא בתוספתא בפרק [שני] דתענית [ה"ז] בשבתות וימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם מפני [מה] אילו מותרין ואלו אסורין, פירוש הנך דמגילת תענית, הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק, אבא יוסף בן דוסתאי אמר הרי שנשבע שיתענה ערב שבת הרי זו שבועת שוא. ופליג אתנא קמא וקסבר גם דברי תורה צריכין חיזוק וכו' מכל מקום חזינן ליה דקרי ליה שבועת שוא, אבל בירושלמי [נדרים פ"ח ה"א] גרסינן נדר להתענות ונמצאו ימים טובים לוקה ואינו צריך היתר חכם [נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובים במגילת תענית רבי חזקיה רבי יודן רבי ירמיה בשם רבי חייא בר בא חד אמר מתענה ואינו משלים וחרנה אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם] והאי לוקה דמגילת תענית הוא מכות מרדות דרבנן. ותמהני היכי דחינן לא יחל דאורייתא מקמי מגילת תענית שהוא מדרבנן, [וליכא למימר בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, דהני מילי בשב ואל תעשה, כדאיתא בהדיא בפרק האשה רבה] [צ' ע"א]. ובזה היה נראה לפרש בדוחק ידחה נדרו מפני גזירתנו על ידי היתר חכם (ול"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה דה"מ בשב (ועל) [ואל] תעשה כדאית' בהדיא בפ' האשה רבה) ואיני יודע אם טעות סופר הוא בירושלמי כי איני יכול ליישבו כלל, והאי דפגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית איכא לפרש שלא העלה על לבו. ואיכא למימר נמי שנמלכו בית דין לחסר החדשים או ליתר, או עיברו בית דין את השנה ועל ידי כן חלו בשני ובחמישי. פירוש אם נדרו קודם לגזירתנו שבזמן הבית נדר, אי נמי בזמן הזה קאי ואראשי חדשים קאי, ועל ידי עיבור כדפרישית. אבל ברוב הספרים לא גרסינן ראשי חדשים. וחנוכה ופורים בכלל מגילת תענית הן, וקיימא לן כולהו בטלו לבר מחנוכה ופורים.
